סיגל הלכה במהירות ברחוב אלנבי, בלי לחשוב על ביקורה האחרון ברחוב, האנשים שחלפו על פניה ראו בחורה מוכרת מעט, עייפה ועצובה, אך אף אחד לא אמר דבר או באמת נזכר מהיכן היא מוכרת, בשעה מוקדמת של שבת היו בים עשרות אנשים, מעט גולשים ומתרחצים. אף אחד מהם לא הרגיש שרוצחת עוברת בטיילת מאחוריהם, ואף אחד לא שם לב ליורי שעוקב אחריה במעיל ומזיע כל הזמן.
סיגל חלפה על פני הדולפינריום והמשיכה במרץ ללכת לכיוון יפו כשיורי מקלל אותה כל הזמן בקללות שרק רוסים יודעים באמת מה המשמעות שלהם, טוב אולי גם אוקראינים. ותוך כדי כך טרח לעדכן את מפעיליו על מקום הימצאה.
מיכאל סלאידה התעצבן כהרגלו כשהיפריעו לו באמצע הביקור באלנבי, בקומה השניה של מכון העיסוי ה"חוקי" כמובן, להפריע לאדם בעת מילוי תפקידו זה דבר שלא עושים, אך הם עשו, מיכאל כעס על עוזריו אך מייד חילק הוראות כששמע על סיגל. עוזריו האלמונים, כי רוב הפושעים הזוטרים אלמונים, אחרת הם לא היו זוטרים, או אלמונים, קפצו להעביר את הוראתיו לשטח. לצערם או למזלם הם לא הספיקו להגיע ליעד כי סיגל פנתה במפתיע בכניסה ליפו ונכנסה לתחנת המשטרה החדשה והמשוכללת- לפחות כך היא נראית מבחוץ, רק מבפנים היא מלאה באותם שוטרים, אז אותה גברת בשינוי קסקט לא ממש משנה. סיגל פנתה אל היומנאי המנומנם ודרשה לפגוש את שימי. היומנאי ההמום אפילו לא חשב לעצור אותה, למרות הצו שהיה ברשותו ותמונת החשודה שהוא חילק לשוטרים בתדריך הבוקר. שוטרים אחרים עם מעט יותר אינטיליגנציה וטקט הובילה אותה, בלי אזיקים לחדר חקירות ויצרו קשר מיד עם שימי, שמיהר לבוא לתחנה.
בחוץ הסתכלו יורי ומפעיליו על המתרחש בתחושה מעורבת של אכזבה ושמחה. אכזבה על הפספוס ושמחה על הרעש שיבוא מזה עכשיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה