18

שלומי צור בחור מגודל ונאה, עיניו בהירות ותווי פניו חזקים, הוא החל את דרכו בעולם הפשע בגיל צעיר בגניבה פה ושם מחנות, שום דבר אל רציני במיוחד, השינוי חל בצבא שם הוא שירת כלוחם בגבעתי. הוא מהר מאוד התחבר עם 3 חיילים נוספים והם יצרו צוות מגובש ביותר, חברים לכל החיים. במהלך השירות הם עסקו בפיעלות מבצעית שוטפת גם בלבנון באיזור הביטחון שהיה אז בשליטת ישראל וגם ברצועת עזה בתקופה השקטה יחסית של פוסט אוסלו. אחרי השחרור בעוד שלומי החל לגלות רצינות בקשר לקריירה העתידית שלו, הוא החל לבנות לעצמו מוניטין של אחד שאפשר לסמוך עליו וגם אחד שיודע לעשות את העבודה. לאט לאט הכסף החל לזרום לחשבונותיו, ומכיון שהוא היה טוב בחיטה ואיומים, המשטרה לא הצליחה לגלות עליו שום פרט מחשיד במידה מספקת למעצר, באותם ימים המשטרה היה לה שם וכבוד של ארגון רציני ולא מושחת, אמנם זו היתה התקופה שמרדכי גנות הואשם בכמה פרשיות על גבול הפלילים, אך זוכה בבית המשפט העליון מחמת הספק- תפוח רקוב, אמרו אז, אך אף אחד לא ראה לנגד עיניו איך הרקב מתפשט בכל המטע.
שלומי נהנה מעמעדו הגדל ובעיקר מחסותם של בני משפחת סלאידה שעזרה לו לא מעט במיגור התחרות, ועד מהרה הוא הפך להיות הפושע מספר אחד באזור מגוריו שחלש על מזרח כפר סבא והמושבים מסביב.
כששלומי שמע על מות חברו גיליאן בשריפה, הוא פשוט התחרפן, הוא היה מבין אם היו יורים בו, מרביצים לו עד שינפח את נשמתו, אפילו סכין בצלעות היה מתקבל, אבל שריפה! הוא ידע שיש דברים שלא מקובלים גם בין פושעים. הוא ידע שמשהו קרה עם גיליאן בתקופה האחרונה , בשנה שלפני מותו, הוא החל להראות סימנים של דעיכה, של התרחקות מהפשיעה, לחברו הטוב שלומי הוא אמר דברים על עתידו, דברים שהוא לא אמר למשפחתו אלא רק למספר חבריו הקרובים ביותר, אך את תוכניותו המלאה הוא גילה רק לשלומי ואדם אחד נוסף. שלומי בתור אדם נאמן למשפחת הפשע שלו אך בעיקר לחבריו, חשב שעל אשתו לדעת מה עבר בראשו בתקופה שלפני מותו, הוא חשב על זה מעט יותר מידי. וגם ביום חמישי הנוכחי הוא חשב על כך בעת שספר את הכסף שהמהמרים המפגרים השאירו על שולחן ההימורים שלו. עקב דעתו המוסחת הוא לא שם לב לאדם שנכנס לחדר מאחוריו, הוא רק שמע את הקליק המתכתי של דריכת האקדח, והמחשבה האחרונה שעברה במוחו- לפחות זה מוות שמתאים לפושע.
הדם ניתז על הכסף שנאסף בחופזה והוכנס לתוך שקית חומה פשוטה, הרוצח הסתובב ויצא מהיכן שנכנס. משפחת סלאידה תדע על הרצח רק למחרת, קצת אחרי שהם יראו את כתבת הקשר המסתורי שלהם במעריב.

17

בני משפחת סלאידה היו יעד של המשטרה כבר מספר שנים, הם וכמוהם משפחות פשע אחרות תעתעו במשטרה שלא הצליחה להחדיר אליה סוכנים סמויים, משפחות אלה שלטו על סמים וזנות כל אחת באזורה ומידי פעם היו מריבות באזור הגבול בין תחומי השליטה של המשפחות. המשטרה הפעילה משאבים רבים, אולי אפילו רבים מידי בנסיון לחסל את ראש הנחש, אך פעילותה היא לא נכונה, כשראש הנחש או ראש להק הזאבים נתפס ומוכנס לכלא בתהליך ארוך שלוקח שנה שנתיים לפחות, הוא מייד מוחלף בידי מישהו אחר, את כל הפושעים הקטנים שבדרך המשטרה לא ממש מתייחסת אליהם, אבל היא צריכה לפעול הפוך- היא צריכה לתת להכניס כל פושע קטן לכלא על העברות הקלות ביותר ולא לחכות שדגי הרקק יהפכו לכרישים או לשאר המונחים בז'ארגון המשטרתי הספרותי. לגייס דגיגים זה קל אך אם זה יהיה קשה גם כרישים לא יבואו, אך מערכת הענישה בשיראל היא סובלנית ורחמנית ולכן ההגונים סובלים אבל זו המדיניות שמתווה הממשלה, אולי בגלל שאם יענשו הדגיגונים, אז גם רוב הפוליטקאים ישבו בכלא.
שימי די היה בעד נושא הענשת דגי הרקק אבל הוא היה במיעוט, והוא התחיל להתרכז בלגלות לאן סיגל נעלמה, הוא העביר את יום שישי בנסיון עקר לגייס את כל משאביו ואת כל קשריו, את אלה החוקיים ואת אלה שפחות אך אפילו חרס הוא לא הצליח להעלות, הוא שהכיר את המוח הקרימינלי וידע לאן פונה עבריין במצוקה, לאהצליח לפתור את התעלומה והוא חש כמו במבוך שהוא חוזר לנקודת ההתחלה ולא מוצא את הדרך. אז הרגו את הנחש הקטן גיליאן- אז מי תפס את מקומו? מי הרוויח? איפה הכסף?- הרי אף אחד עוד לא השתלט,כסף אין והכלבה נעלמה ואז הוא הבין..

16

ערב לפני בדירתה של רונה עמד להיות ערב מעולה כמו ערבים רבים בעת האחרונה, הבחור עמד להגיע והקשר החדש אך האינטסיבי שלהם עושה רושם שיחזיק מעמד- או כך לפחות היא קיוותה. הדפיקה שנשמעה בדלת היתה חזקה מידי מכדי שזה יהיה הוא, אבל היא לא ציפתה לאף אדם אחר ולכן הופתעה כשעמדה שוטרת בדלת, השוטרת הציגה את עצמה כשני ממחלק החקירות של מחוז תל אביב והיא שאלה על סיגל ובעיקר על מקום המצאה, רונה אמרה את האמת שסיגל עזבה השבוע אך לא אמרה לה לאן ואין לה ממש מושג כי מאז היא לא יצרה קשר. שני תחקרה אותה למשך זמן מה והשאלות חזרו על עצמם כמה פעמים בניסוחים שונים אך לבסוף שני אמרה תודה והלכה. רונה ישבה קצת לבדה בסלון ותהתה בעצם מה קורה עם סיגל, אך היא לא הספיקה לחשוב זמן רב, כי נשמעה דפיקה נוספת בדלת, הפעם זה היה מי שרצתה.
למחרת בבוקר בשעה שהתנועה מתחילה להיות תנועה ברחובות תל אביב- הדלת נפתחה והבחור התחמק החוצה, רק הפעם לא היה לא ממי להתחמק, כי האורחת כבר עברה, אבל הוא המשיך במנהגו, ורונה המשיכה במנהגה גם והכינה לעצמה כוס קפה והתיישבה בסלון, היה זה בוקר יום שישי והיא לא ציפתה לקבל אורחים אלא ללכת לחוף הים ביום חורפי אך שטוף שמש ולכן היא הופתעה מהדפיקה בדלת.

שימי הגיע עדייו לא ממש עירני למרות כוס הקפה הפושר אל תחנת המשטרה, שם חיכתה לו שני היתה חוקרת צעירה אך עם פוטנציאל. טוב מה את כבר יודעת, הוא לא בזבז אף רגע ומייד שאל.לפי המידע שיש כרגע ברשותינו שמבוסס על הכתבה שקיבלנו מידע עליה עוד אתמול בערב, הגברת סיגל סלאידה נצפתה כשהיא מבקרת בביתה של עורכת הדין חניתה כהן בבוקר יום ג, בין יום ג לאתמול בערב היא עזבה את הדירה בו שהתה למען לא ידוע, היא לא נרשמה לשום מלון והיא לא עזבה את הארץ בצורה סדירה לפחות, אנו חוששים שהיא נמלטה מהארץ בסיוע משפחתו ככל הנראה מייד כשנודע לה על הקישור בינה לבין חניתה. שכנתה טוענת שהיא איננה יודעת ואני נוטה להאמין לה, סלולארי היה לה אבל גם הוא מגיעים ישר למענה קולי, המכשיר כנראה כבוי.
עורכת דינה יפית ששוחחתי עימה אתמול בלילה טוענת שמרשתה דיברה איתה עוד השבוע ולא ידוע לה דבר על מקום המצאה- שיחתם האחרונה היתה אל דירתה של רונה וגם היא מנסה לאתרה. אני חושב שהבחורה התמימה שלך פשוט שקרנית טובה מאוד, היינו צריכים להשאיר אותה במעצר. שימי קלט את כל המידע שנזרק לעברו, אך הוא עדיין בטח בחושיו, הוא לא חשד בסיגל אבל חשב שלחץ עליה יגרום לאנשי משפחת סלאידה לטעות ואותם הוא רצה באמת.

פרק 15

הטלפון שצילצל בחמש בבוקר העיר אותו משנתו, הוא פקח את עיניו בקושי ונהם "כן, מי מת?" אל השפורפרת. קול נשי עייף ענה לו מהצד השני, הוא שמע את דבריה, קילל חרישית, אמר שהוא בדרך, ואז ניתק והתחיל להתארגן. מי מת שאלה לפתע אשתו כשקמה גם מהרעש שהקים בעת ששטף פניו וצחצח שינים. עזבי נירה, הוא אמר חזרי לישון, הפעם זה רק שקרנים ולא רצח.
הוא התלבש בזריזות וחגר את חגורתו ואת אקדחו שהוציא מאחורי המנעול הנוסף בחדר, ירד במעלית, יצא מביתו ונכנס אל הניידת שחיכתה לו בחוץ, במושב שלייד הנהג הוא קיבל גם כוס קפה פושר אבל מעיר וגם את הכותרת של העיתון- הוא קרא את הכתבה בזריזות ורשם מספר פרטים בפנקסו, בכתב מסודר.
שימי היה שוטר וחוקר מעולה, אמנם הוא היה גס רוח וחסר טקט ברמות לא שגריות אפילו בנוף הישראלי, אך הוא היה חריף ביותר והעובדה שהוא לא פתר את המקרה הזה כבר זמן מה, ולא רק זה גם שאין לו קצה חוט הטרידה אותו מאוד, הוא ידע שהוא מועמד לקידום ופתרון של רצח בפרופיל גבוה יסייע לו לזכות במינוי. הוא חייך לו בשקט, התקקשורת שנואת המשטרה, סיפקה לו לא רק את הקצה של החוט אלא גם מעט הוכחות, היום יהיה יום טוב הוא חשב

פרק 14

אופיר ישב לו בקופי בין באבן גבירול ולגם כוס קפה מהבילה כמנהגו מידי שישי, וקרא בנחת את העיתון- הוא התחיל עם הספורט כמובן, כי בתור עורך דין שעוסק בנדל"ן הוא מאוד התעניין בדעותיו של גידאמק על רכישת מתחם בית וגן ועל התערבותם של אנשי ראש הממשלה בקביעת המחיר. בתור עורך דין ששומר על החוק ולמרות שהיה בטוח כי רוב תחום הנדל"ן בארץ הוא מושחת ומונע מקומבינות, הוא נטה להאמין שאין לאולמרט חלק בעניין, אך ימים יגידו, האם הטפלון הכי גדול בארץ הוא בסופו של דבר איש חוק או לא. הוא סיים את הספורט ונע לאחור לכיוון העמוד הראשון והוא די לא הזדעזע מכל הפשע והשחיתות שנדמה שתפסה כל חלקה טובה במדינה. כותרת קטנה של המשך הכתבה מהעמוד הראשון לכד את עינו, הוא הניח את הקפה הצידה והעביר מיד את הדף אל הכותרת הראשית. ושם באותיות קישוד לבנה היתה תמונה שחולקה לשניים, בצד האחד היתה תמונתה של חניתה כהן, עורכת דינם של השחקנים המטים לכאורה, ובצד השני היתה בחורה בלונדינית בעלת פנים נאות שהוא לא ממש זיהה אבל השם בכותרת לא התיר יותר מידי מקום לדמיון- "משפחת סלאידה משנה את חוקי המשחק". קטע המלל הקטן שמתחת לכותרת סיפר על קשר עסקי לכאורה בין משפחת הפשע סלאידה ובין חניתה כהן, הקשר עבר בין גיליאן סלאידה שהעביר את הכסף לחניתה כוהן ומשם ישירות דרך איש קשר נוסף ששמו לא נחשף והיישר לכיסם של מספר שחקנים בליגות הבכירות. המלל הפנה אותו למידע נוסף בעמוד השני- שם היתה כתבה קטנה על מעצרה של חניתה- ותחקיר מעמיק במוסף סוף השבוע. אופיר הצטער שהוא לא לקח את כל העיתון, אלא רק את החלק הראשי, ועיניו תרו בלחץ אחרי אדם נוסף עם עיתון, בבית קפה בימי שישי המשימה הזאת היא קלה ביותר- ותוך פחות ב 40 שניות הוא כבר היה בעמוד הנכון בעיתון והחל לקרוא במרץ, הפרטים לא היו ברורים במיוחד, אבל העיתון האשים לכאורה כמובן במעורבות ישירה בשוחד והשתייכות לארגון פשע, ולמרות מותו של העבריין גיליאן סלאידה- הקשר נמשך דרך אלמנתו סיגל סלאידה, שאר הפרטים היו כל מיני תיאוריות קשר על מעורבות גורמים שונים ובינהם שופטי כדורגל, ראשי קבוצות מוכרים וגורמים נוספים. המשטרה בצעד חכם החליטה לא להגיב לפרשה באופן רשמי, אך באופן בלתי רשמי נמסר לעיתון שהנושא בחקירה מאומצת.
אופיר לא האמין למה שקרא, ואת השימוש הנפוץ במילה לכאורה, לכאורה באמת, הם מאשימים - זה הוצאת דיבה , לכאורה לא עוזר פה- הוא החל לחשוב בינו לבין עצמו על הזילות של המילה לכאורה, האם יש אפשרות לתבוע את העיתון או לא. ואז נזכר לפתע שהיא בטח עוד לא יודעת, הוא חייג במהרה את המספר, המשיבון ענה, הוא הסביר במהירות על הכתבה ואז ניתק והתקשר אליה לנייד - תוך שהוא חושב שמוזר שהיא לא בבית כשהיא במעצר בית- קול נשי ענה לו שהשיחה מועברת לתא הקולי- הוא לא היסס וניתק לפני שעברו שתי השניות החינמיות והתחיל ללכת לכיוון ביתה.
באותו זמן בתחנת המשטרה ישבה חניתה וענתה לשאלות החוקרים על הקשר בינה לבין סיגל וגיליאן- היא לא הבינה בכלל למה הנושא עלה- השוטרים לא דאגו לעדכן אותה כמובן, אלא רק שאלו שאלות בקצב מהיר בלי הפוגה. את הטלפון מאחיה על הכתבה במעריב היא קיבלה רק שבוע אחר כך כששוב שוחררה למעצר בית מוגבל.

פרק 13

סיגל הרגישה טוב עם עצמה, טוב עד כדי כך שלראשונה מאז השריפה יצאה עם עצמה לשבת בשקט ולשתות בבית קפה עם עיתוני סוף השבוע. היא הזמינה קפה ומאפה שמרים בקפה באזל והתיישבה לייד שולחן בחוץ עם ידיעות אחרונות מונח לפניה- בין הכתבות הראשיות על מה יעשה רמון עכשיו אחרי הרשעתו ועדות אולמרט בודעת וינוגרד, היתה כתבה נוספת על יהלומי הדמים באפריקה. לפי הכתבה, אנשים הופכים לעבדים במכרות יהלומים מאולתרים, בני משפחותיהם נרצחים, הם לא מקבלים שכר תמורת עבודתם, מזון בקושי, ומי שמתנהג לא יפה, פשוט יורים או דוקרים אותו. היהלומים הנ"ל נמכרים אחר כך בעולם כיהלומים ממכרות מסודרים וחוקיים- שם יש תנאים - אמנם בסיסים - אך לפחות הם חיים, והכסף מהמכירות הולך לקניית עוד נשק כדי להמשיך ברצח העם בסיירה לאון ושאר מדינות סכסוך, בהמשך הכתבה בין העמודים הפנימיים בעיתון היו תמונות של ילדים מורעבים, מחנה פליטים שכולל מליון איש שכולו נתון לחסדי האו"ם המספק לו מזון ומעט הגנה. סיגל הזדעזעה מאכזריותן של החמולות ומייד נזכרה בטבעת היהלום שהיא קיבלה מגילי, היא לא ביררה על היהלום אבל הוא נראה לה יקר והיא תהתה אם אכן מתו אנשים בגלל היהלום הזה, היא ישבה במשך שעה נוספת והעלתה זכרונות.
היא חזרה לדירת סבתה ואז יצאה שוב לקנות לעצמה מעט בגדים, היא התחילה להרגיש לא בנוח בכל הבגדים ששאלה מרונה ולכן הלכה לשוק מחנה יהודה לקנות קצת בגדים, היא נזכרה שכבר הרבה זמן היא לא היתה בשוק, בשנה האחרונה היא קנתה בחנויות יקרות יותר, אך כעת עם מעט הרכוש שברשותה היא תצטרך לחסוך. היא רכשה כמה גופיות, תחתונים וחזיות באיכות נמוכה ומחירים בהתאם, מכנס גינס אחד פשוט, סוג סניקרס זולים וכמה חולצות פשוטות, בדרך חזרה היא חשבה שזהו קפה בבאזל זה דבר שהיא לא יכולה להרשות לעצמה יותר, היא סיימה את הצהריים בסביח בפרישמן וידעה שהיא לא תאכל כלום עד למחרת, וחזרה הביתה והלכה לישון.
אם היא היתה קוראת מעריב במקום- כל היום שלה היה נראה אחרת.

פרק 12

סוף השבוע עדיין לא הגיע, אבל מידע מעניין הגיע כבר למחרת, מסתבר שיפית היא יעילה בדיוק כמו שאמרו לה שהיא, ונקודה זו לבדה גרמה לסיגל להרגשה טובה על הבוקר. כמו שחשדה יפית, אכן אין למשטרה שום סיבה לחשוד בה, למעט ביטוח החיים, אך מכיוון שאין רמזים ואין קצה חוט אז היא עדיין החשודה העיקרית, המטרה יפית דיווחה פשוט לא מבינה מי רצח- יש המון אנשים עם מניע לרצוח אותו, היא הוסיפה, אך שום כיוון חקירה לא מוביל לאף אחד מהם. המשטרה החלה בשיחות עם האינטרפול וחיפוש אחרי קישורים אליו במאגרי המידע של המשטרות הזרות- אך עדיין אין כלום- ושר בטחון הפנים לוחץ.
אז את יכולה להירגע לבינתיים וסיגל אכן נרגעה. היא סיימה את השיחה ויצאה לסלון ושוב ראתה את הבחור של רונה מתחמק החוצה בלי להגיד דבר, ושוב רונה יצאה מהחדר עם חיוך על פניה, הכינה שתי כוסות תה והתישבה גם היא בסלון. סיגל רצתה פרטים אך לא היתה מסוגלת לשמוע על זוג מאושר..עדין לא לפחות, במקום זה היא אמרה, אני עוזבת בימים הקרובים- אחפש לי מקום אחר ובאמת תודה על הכל. רונה עוד התווכחה איתה ואמרה שהיא יכולה להישאר ככל שתרצה אך סיגל כבר החליטה להעמיד את עצמה מחדש על הרגליים- הרשימה ארוכה, דירה,עבודה, זיכוי, כסף, על זוגיות אין על מה לדבר - אבל היא חייבת להתחיל מאיפה שהוא. כך מבלי לשים לב סיגל היתה על הדרך הנכונה, אבל עד כתבת סוף השבוע היו עוד יומיים..

רוב הכסף שנתן לה אלכס סלאידה עדיין לא בוזבז אך היא ידעה שמחירים המטורפים שיש השנה בתל אביב, רוב כספה יאזל תוך חודש, למזלה יש לה את דירתה של סבתה, שאמנם היא מוזכרת אבל השותף שלה לשעבר ישמח לארח אותה. היא ארזה את כל רכושה החומרי עלי אדמות שנכנס לתיק גב אחד קטן, והלכה כ 10 דקות מביתה של רונה אל דירת סבתה ברחוב בר גיורא- בדרך היא חלפה שוב ליד דירתה השרופה ושוב דמעה נזלה לה על הלחי, אך היא המשיכה לצעוד בעודה מעלה מחשבות וזכרונות טובים ומנסה להדחיק את האסון. הגשם שהכה בה רק יומיים קודם פינה את מקומו ליום מלא שמש אך גם זיהום אוויר כרגיל בתל אביב. היא הגיעה מוקדם לדירה וכפי שחשבה היא מצאה אותו עדיין בבית, שי כפי שזכרה היה טיפוס לילי תל אביבי שגרתי ואהב לקום מאוחר ככל שהתאפשר לו- ומכיוון שעבד בהייטק- אז לצאת ב 9 זה הכי מאוחר. אבל השעה היתה רק שמונה בבוקר. שי בקושי קם לצלצול הפעמון אבל פתח לה את הדלת- היה לה כמובן מפתח משלה אך באווירה שהתפתחה אחרי פרשת שי דרומי- היא ידעה שיותר אנשים מבעבר יתקפו פורץ בלתי מזוהה. שי כהרגלו היה מנומס והתנצל על שהוא לא בא להלוויה כי היה משחק של מכבי באותו יום והיתה גם עבודה עד מאוחר, את סיגל הפרטים לא עניינו, היא לא ציפתה שיבוא- הרי היחסים בינהם היו פחות חמים מאז שעזבה את הדירה לטובת דירתו של גילי- הם הפכו מיחסי ידידות ליחסי שוכר משכיר טיפוסיים- ולשניהם זה התאים. אחרי שיחת נימוסין קצרה- סיגל הודיעה שהיא מעוניינת לחזור לדירה לזמן מה, שי הסכים בחפץ לב וסיגל טפחה לעצמה על השכם על החזרה לחיים.