סיגל הרגישה טוב עם עצמה, טוב עד כדי כך שלראשונה מאז השריפה יצאה עם עצמה לשבת בשקט ולשתות בבית קפה עם עיתוני סוף השבוע. היא הזמינה קפה ומאפה שמרים בקפה באזל והתיישבה לייד שולחן בחוץ עם ידיעות אחרונות מונח לפניה- בין הכתבות הראשיות על מה יעשה רמון עכשיו אחרי הרשעתו ועדות אולמרט בודעת וינוגרד, היתה כתבה נוספת על יהלומי הדמים באפריקה. לפי הכתבה, אנשים הופכים לעבדים במכרות יהלומים מאולתרים, בני משפחותיהם נרצחים, הם לא מקבלים שכר תמורת עבודתם, מזון בקושי, ומי שמתנהג לא יפה, פשוט יורים או דוקרים אותו. היהלומים הנ"ל נמכרים אחר כך בעולם כיהלומים ממכרות מסודרים וחוקיים- שם יש תנאים - אמנם בסיסים - אך לפחות הם חיים, והכסף מהמכירות הולך לקניית עוד נשק כדי להמשיך ברצח העם בסיירה לאון ושאר מדינות סכסוך, בהמשך הכתבה בין העמודים הפנימיים בעיתון היו תמונות של ילדים מורעבים, מחנה פליטים שכולל מליון איש שכולו נתון לחסדי האו"ם המספק לו מזון ומעט הגנה. סיגל הזדעזעה מאכזריותן של החמולות ומייד נזכרה בטבעת היהלום שהיא קיבלה מגילי, היא לא ביררה על היהלום אבל הוא נראה לה יקר והיא תהתה אם אכן מתו אנשים בגלל היהלום הזה, היא ישבה במשך שעה נוספת והעלתה זכרונות.
היא חזרה לדירת סבתה ואז יצאה שוב לקנות לעצמה מעט בגדים, היא התחילה להרגיש לא בנוח בכל הבגדים ששאלה מרונה ולכן הלכה לשוק מחנה יהודה לקנות קצת בגדים, היא נזכרה שכבר הרבה זמן היא לא היתה בשוק, בשנה האחרונה היא קנתה בחנויות יקרות יותר, אך כעת עם מעט הרכוש שברשותה היא תצטרך לחסוך. היא רכשה כמה גופיות, תחתונים וחזיות באיכות נמוכה ומחירים בהתאם, מכנס גינס אחד פשוט, סוג סניקרס זולים וכמה חולצות פשוטות, בדרך חזרה היא חשבה שזהו קפה בבאזל זה דבר שהיא לא יכולה להרשות לעצמה יותר, היא סיימה את הצהריים בסביח בפרישמן וידעה שהיא לא תאכל כלום עד למחרת, וחזרה הביתה והלכה לישון.
אם היא היתה קוראת מעריב במקום- כל היום שלה היה נראה אחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה